בית החולים הראשון ליהודים

אגודת "עזרת ישראל" שכרה דירה ביפו והפכה אותה לבית החולים הראשון ליהודים. הד"ר שטיין, שהיה אז רופא מטעם הפקידות של הנדיב במושבות, ניהל את בית החולים. בקיץ תרנ"א (1891) פרצה מגפת קדחת בקרב העולים שמלאו את יפו בעקבות הגל השני של העלייה הראשונה ויפו דמתה לבית חולים גדול.

העוני והדוחק הפיצו את המחלה בין תושביה של יפו ועליהם נוספו גם החולים מן המושבות. לעזרת יפו נחלץ מרדכי אדלמן מורשה של החברה למען ציון בירושלים. בהשתדלותו של אדלמן, נפתח מחדש בית החולים "שער ציון" בבית שכור. ביה"ח שימש במשך שנים כמוסד הקהילתי החשוב ביותר ביפו. החברה נשאה בשליש מדמי השכירה ואת השאר השלימו נדבנים מחוץ לארץ ולשכת בני ברית. הבית בן שתי הקומות ושישה עשר החדרים הכיל מרפאה ובית מרקחת, בית אסם ותבשיל וכן את משרד ועד העיר. שישה חדרים עם שש עשרה מיטות נועדו לחולים.

בהחזקת הבית השתתפו הוועד הפועל של חובבי ציון, החברה למען ציון, בני ברית וועד העיר יפו. ועד העיר לקח על עצמו את ניהול הבית, ערך חוזה עבודה עם הרופאים ד"ר שטיין ומאיר מזי"א ששימש אז רופא במושבות הברון, קבע תקנות והנהגות לבית החולים והטיל מס על סוחרי האתרוגים לאחזקת המוסד. כן דאג להתרמות ע"י שליחת שדרים לחוץ לארץ וחילק לעניים פתקים לטיפול חינם.

בפועל נוהל ביה"ח על ידי שמעון רוקח ופינס שעשו את עבודתם שלא על מנת לקבל פרס. בעת פתיחתו היה ביה"ח של ד"ר שטיין נודע ברבים והממשלה מינתה אותו לרופא העיר. המוסד היה פתוח "לכל בני ישראל, אשכנזים או ספרדים מבני העיר או מבני המושבים או מבני שאר הערים, ואפילו לאורחים העוברים ושבים או באים לרחוץ בים". בית החולים ידע עליות וירידות ורק הודות לתרומות מן החוץ לא נסגר. עד הקמתו שימש בית החולים של המיסיון כבית החולים היחיד באזור ומרגע היפתחו שוב לא חזרו יהודים אל בית החולים הנוצרי. החום והעדר תנאים סניטריים גרמו לתפוצה רבה של מחלות שעשו שמות בתושבי העיר וסביבותיה.

בית החולים היה תמיד מלא, בעיקר על ידי פועלים שכירי יום מפתח תקווה, מראשון לציון ומעקרון. בקיץ תרנ"ג (1913) פרצה מגפת טיפוס קשה, שהפילה כארבעת אלפים איש ביניהם יהודים. המוסד הוצף חולים, כרע תחת כובד המעמסה ועמד בפני סגירה "לולא חמלו עליו מנהלי העיר וגמרו אומר להלוות איש איש חלקו להנהגתו". המוסד סבל מגירעון כרוני וקריאות לבוא לעזרתו התפרסמו מידי פעם בעיתונות העברית. בשנת 1898 הצליח שמעון רוקח במאמצים אדירים להקים את בית החולים החדש במנשייה. בטיוליו לאורך שפת הים נתן את עינו בביתו של הקונסול האוסטרי ש"חדריו מרווחים ואור ואוויר שוררים בהם".

בבוקר אחד התעוררו תושבי נוה צדק והנה הדגל שעל בית הקונסול הורד לחצי התורן עקב פטירתה של בתו ממחלה ממושכת. שמעון רוקח הבין שהאב השכול לא ימשיך להתגורר בבית הגדול לאחר האסון ואכן הקונסול הסכים למכרו. כעת היה צורך בממון לרכישת המבנה. שמעון רוקח פנה לכי"ח, לבארון רוטשילד ולברונית הירש. הברונית הסכימה להקציב לכך סכום כסף מסוים בתנאי שהעדה תתרום בעצמה סכום זהה. סכום כזה היה בלתי אפשרי לעדה באותם הימים. הימים עברו ופתאום באה ידיעה שהברונית חולה מאד. היה ברור לשמעון שיש קודם כל לקבל מידיה את התקציב. ועד יפו הוזמן לישיבה והוחלט בה שהעדה מסכימה לתנאים. ואכן, הברונית אישרה את התקציב ולאחר כשבוע נפטרה. הכספים היו אמורים לעבור דרך חברת כי"ח שגרמה לקשיים רבים וסירבה לרשום את המקום ע"ש העדה.

כך התחיל משא ומתן ארוך ומייגע שרוקח השקיע בו הרבה ממרצו ומחכמתו ונתקבלה החלטה שביה"ח יהיה רשום ע"ש העדה. שמעון רוקח נשא על שכמו את כל עול הדאגה להוצאות וקבלת התמיכות, ובית החולים פעל שנים רבות. אפילו בעתות הכי קשות ידע שמעון למצוא דרך שלא ייסגר. בבית החולים עבדו במהלך השנים ד"ר שטיין, ד"ר פוחובסקי, ד"ר סוניה בלקינד, ד"ר הלל יפה, וד"ר חיסין.

מקורות:

  • הפנתאון של תל אביב – מאת יעקב מרקל
  • ציון לנשמת שמעון רוקח ז"ל ליום השנה הראשון של הקבורה – יפו, אדר תרפ"ג.
  • ספר זיכרונותיו של ד"ר לאון מג'ורובסקי (מג'רו) וחנה רוקח מג'רו.